זכרון הרצח האובדן התסכול הזעם והתקוה. ארבע תחושות בסיסיות שרק המינון בניהן משתנה מאז הרצח.

בתחילה האובדן של האיש ודרכו - דרך השלום. התסכול בשל אוזלת היד לשנות את המציאות האיומה. הזעם על הרצח והרוצחים, על עצם האפשרות שלנו ואצלנו זה יכול לקרות. והתקווה שלממשיכי דרכו תהיה האפשרות להשלים את המהלך לשלום.

ביום הבחירות עם היוודע התוצאות תחושת האובדן החריפה, התסכול עלה, הזעם על הדרך שהובילה לכך - דרך ההסתה והריקוד על הדם גבר והתקוה נמהלה ביאוש. החשש החל לקנן בלבבות האם כל שהושג עד כה ירד לטמיון? האם משתנה חזותינו?

שלש השנים מאז ועד היום מלוות אותנו תחושות אלה בעוצמות שונות מוכתבות על ידי מאורעות ארועים ומעשים של הנהגה המסיגה אותנו כמעט בכל תחומי החיים לרבות תהליך השלום לאחור. ובכל זאת לא נטשנו את התקווה. תקוה הבאה לידי ביטוי בשלש שנים של התמדה בפעילות שהמניעים לה באים לתת מענה לתחושות שלעיל ומתוך מטרה לשמור על הדמוקרטיה ומניעת השכחתו של הארוע הקשה ממנו נבעו.

ברירת המילים קשה. התחושות נוקבות והחזות קודרת ובכל זאת יש להישמר שלא להגרר ולהידמות למי שעיצבו תפיסת עולם שהכשירה מציאות בה תמצא אצבע שתלחץ על ההדק. כי בבסיס התקוה קיימת אמונה במערכת ערכים שבפסגתה נמצא הערך העליון - קדושת חיי אדם. ערך שהגשמתו אפשרית רק בתנאי שלום.

על מזבח השמירה של סולם ערכים זה הועלה יצחק רבין לקורבן. מתוך התקווה שהקורבן אינו לשוא אנו נשבעים לשלום ולזכרון.

זו השנה הרביעית בה אנו, חבורת אזרחים מתכנסים סביב האנדרטה להנצחת שמו של יצחק רבין ביום הזכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל. לְיָד יָד הזיכרון שהוקמה להנצחת שמו של מי שנשא כרמטכ"ל, שר ביטחון וראש ממשלה את דברי ההספד בשמנו בטקסי הזכרון הממלכתיים לזכרם של אותם שנפלו חללים במערכות על הקמת ושלום המדינה.

את שרותך הצבאי עברת יצחק רבין בשלום. ברגע שיא של שרותך האזרחי על סִיפּו של ניצחון נפלת חלל, חלל במערכה המכרעת ביותר עבור מדינת ישראל - המערכה על השלום. אנו העומדים ליד האנדרטה אשר מייצגים רבים אחרים מספידים אותך החייל, חלל המערכה על השלום שמים לעצמנו למטרה לעשות כל שאפשר על מנת להמשיך את דרכך להביא לניצחון השלום ולדאוג לכך שהיום בו נפלת - היום בו נרצחת, יום שהוא ציון זמן - אבן דרך בתולדות המדינה ייזכר לעד.